הפרעה טורדנית כפייתית (OCD)
הגדרות
הפרעה טורדנית כפייתית, או Obsessive Compulsive Disorder (OCD) היא הפרעה נפשית המתאפיינת בטורדנות (אובססיות) וכפייתיות (קומפולסיות).
אובססיה היא מחשבה, תחושה, רעיון או הרגשה שעולים בראשו של המטופל באופן חוזר ונחווים בזמן מסוים במהלך ההפרעה כחודרניים, בלתי רצויים ומעוררי חרדה. לרוב מדובר במחשבה שקשורה למציאות, אבל במקרים מסוימים היא עשויה להיות בעלת מאפיינים לא מציאותיים. דוגמאות לאובססיות בסדר שכיחות יורד היא חרדה מזיהום (חידקים או וירוסים לדוגמה) ולכלוך, ספק פתולוגי, סדר וסימטריה, עניינים הקשורים לתוקפנות (חשש מפני פגיעה באחרים), נוראים מיניים ונושאים הקשורים לדת. סוג האובססיה השכיח ביותר הוא אובססיות רבות (כלומר מגוון של אובססיות מתחומים שונים).
(פחד מחיידקים, זיהום ולכלוך הוא האובססיה השכיחה ביותר)
קומפולסיה, לעומת זאת, היא פעולה או התנהגות, שיכולה להיות במציאות (כמו רחצה או בדיקה) או במחשבה (כמו ספירה, תפילה או חזרה על מילים), שהאדם המבצע אותה, עושה זאת לרוב בתגובה לאובססיה מתוך מטרה להוריד את החרדה, ברוב המקרים, ללא בהצלחה. לעיתים, הקומפולסיה הופכת לטקס, שהוא פעולה חוזרת שיש לבצע על פי כללים ברורים, מוגדרים ונוקשים אותם קובע המטופל מתוך ניסיון להוריד את החרדה שמעוררת האובססיה. הימנעות, גם היא דרך התמודדות שעשויה לשרת את המטופלים מול החרדה שמעוררת האובססיה, כמו לדוגמה הימנעות ממגע עם משטחים אצל מטופלים החוששים מחיידקים, זיהומים ומחלות, לעיתים על מנת להימנע מהקומפולסיות והטקשים שיגרור מגע כזה ועשויים להיות מעיקים ומתישים מאוד. הקומפולסיות השכיחות בסדר יורד, הן בדיקה (במקרה של אובססיה מסוג ספק פתולוגי), שטיפה (במקרה של חשש מזיהומים ולכלוך), ספירה (שעשויה לשרת אובססיות מגוונות ומהווה דוגמה לקומפולסיה שהמטופל מבצע בדמיון), סידור (בתגובה לאובססיה מסוג סימטריה ודיוק) ואגרנות כפייתית, הנחשבת נכון להיום כהפרעה בפני עצמה ומתאפיינת באגירה של פריטים חסרי ערך וחרדה משמעותית או קושי רב אשר מתעורר בעת ניסיון להיפתר מאותם החפצים.
ב75% מהאנשים הלוקים בOCD, ניתן לאתר גם אובססיות וגם קומפולסיות. יש הטוענים כי בדיקה מדוקדקת וקפדנית יותר, תעלה את אחוז זה ל100%.
קצת מספרים
שכיחות ההפרעה הטורדנית כפייתית עומד על כ2-3% מהאוכלוסיה כללית. למעשה, מדובר בהפרעה הפסיכיאטרית רביעית בשכיחותה (אחרי פוביות, הפרעות שימוש בחומרים ודיכאון). שכיחות ההפרעה שווה בין נשים וגברים, אם כי היא שכיחה יותר בקרב ילדים ומתבגרים מאשר בילדות ומתבגרות. הגיל הממוצע להופעת ההפרעה הוא 20 (במתבגרים 19, מתבגרות 22). בכ- ⅔ מהחולים הסימפטומים מופיעים לפני גיל 25, ובפחות מ-15%- אחרי גיל 35. ההפרעה שכיחה יותר ברווקים, ממצא אפידמיולוגי המשקף ככל הנראה את הקושי של המטופל הסובל מההפרעה לקיים קשר זוגי. אצל אנשים נשואיים, קיימת שכיחות גבוהה יותר של בעיות בזוגיות. מטופלים הסובלים מOCD, סובלים לעיתים גם מבעיות פסיכיאטריות אחרות בשכיחות גבוהה, כך, נמצא שכ67% מחולי הOCD סובלים מדיכאון מאג'ורי, 25% מהם סובלים מחרדה חברתית, אלכוהוליזם, הפרעות חרדה אחרות, הפרעות אכילה והפרעות אישיות. הפרעת טורט (Tourette's Disorder) נמצאת גם היא בקשר כלשהו לOCD ומופיעה בכ5-7% מחולי הOCD. 20-30% מחולי OCD בעלי רקע כלשהו של טיקים (שהוא תנועה מוטורית או קולית בלתי רצונית). לעומת זאת, לכ-90% מחולי טורט יש אובססיות.
מאיפה זה בא?
מבחינה ביולוגית, ההנחה היא שההפרעה נובעת מבעיה בוויסות של מאזן הסרוטונין באזורים מסוימים שאותרו ונמצאו כקשורים להפרעה. קיימים שינויים מבניים באזורים ספציפיים במוחם של המטופלים הסובלים מההפרעה ואף נמצא כי אלה משתנים לאחר טיפול התנהגותי ותרופתי. כמו כן נמצא כי לקרובי משפחה מדרגה ראשונה של חולה OCD יש פי 3-5 סיכון ל-OCD או למאפיינים אובססיביים-קומפולסיביים בהשוואה למשפחות של קבוצת ביקורת, דבר התומך בקיום רכיב תורשתי להפרעה. מבחינה פסיכולוגית, פרויד טען כי ההפרעה נובעת מפיקסציה או רגרסיה אל השלב האנאלי. על פי תיאוריות הלמידה, אובססיה היא גירוי ניטראלי שעבר התניה וצימוד לאירוע מפחיד או מעורר-חרדה. קומפולסיה על פי תיאוריות הלידה ותיאוריות התנהגותיות, נוצרת כאשר האדם מגלה כי פעולה מסוימת מפחיתה חרדה הקשורה למחשבה אובססיבית ובמקביל מפתח דפוס של התנהגות טקסית או קומפולסיות כדי לשלוט בחרדה. כאשר ההתנהגות בלתי יעילה, היא מוחלפת בהימנעות.
מהלך ההפרעה
מדובר בהפרעה שהיא אפיזודית, עם החמרות והפוגות, כאשר ההחמרות עשויות להופיע בסמוך לתקופות משבר ולחצים אחרים כדוגמת הריון, לידה, נישואים, גירושים, בחינות או משברים אחרים. ב- 50%-70% מהמקרים, התסמינים מופיעים לראשונה לאחר אירוע דחק. ההפרעה היא גם "טריטוריאלית" (אזורית) ועשויה להתקיים במקומות מסוימים (לדוגמה יותר בבית ופחות בעבודה).
(טקסים וקומפולסיות מסוימות עשויים להיות מתישים, לגזול זמן רב ולגרום למצוקה משמעותית עבור הלוקים בהפרעה)
רמת החומרה של המחלה משתנה גם היא בין אנשים שונים. למעשה, התנהגויות נורמאליות, כמו בדיקת הגז לאחר כיבויו או בדיקת הידית לאחר נעילת דלת הבית, הקפדה על ניקיון וסדר - עשויות להפוך להפרעה כאשר נעשות במידה עודפת אשר פוגעת בתפקוד המטופל ומאבדות מהמטרה הפונקציונאליות שלהן. התנהגויות כמו הקפדה על תזונה בריאה ודיאטה הדוקה, חיטוט באף, כסיסת ציפורניים ואספנות (של חפצים שונים כמו בולים או בגדים), הן התנהגויות בעלות מאפיינים אובססיביים, אולם הם עונים להגדרה של "הפרעה של ממש" רק כאשר הן חורגים מגבולות הסביר ופוגעים במידה משמעותית בתפקודו של המטופל - בתחום התעסוקתי, החברתי או האקדמי שלו, או כאשר הם גורמים לפגיעה משמעותית באיכות החיים שלו (הWell Being ). מכאן ניתן להבין כי ההפרעה בעלת טווח ביטויים רחב מאוד, החל ממצב נורמאלי, המהווה חלק מכלל מאפייני האופי או האישיות של האדם ולכן הם חיובים ורצויים, ועד להפרעה קשה הגורמת לסבל ומצוקה משמעותיים, עד כדי הסתגרות בבית, עזיבה או פיטורים מהעבודה, ניתוק קשרים עם המשפחה ואף חוסר תנועה מוחלט.
טווח ההסתמנויות הרחב של ההפרעה , הבושה של המטופלים מפני המחשבות או ההתנהגות שלהם, הסטיגמה של המחלה הנפשית והטיפול התרופתי, גורמים לאנשים רבים לסבול מהתסמינים במשך שנים רבות עד שאוזרים מספיק אומץ ומחליטים לפנות לטיפול. על פי הספרות, מטופלים רבים ממתינים עד לכ10 שנים בטרם הם פונים לעזרה.
טיפול
הטיפול בהפרעה נחלק לטיפול פסיכותרפי, בעיקר בשיטת CBT , וטיפול תרופתי.
הטיפול הפסיכותרפי שהוכח כיעיל ביותר לOCD, הוא CBT ( טיפול קוגנטיבי התנהגותי), אשר כשמו, משלב אלמנטים העובדים על המחשבות והתפיסות השגויות של המטופל (איתור וזיהוי הנחות יסוד ומחשבות אוטומטיות או הנחות יסוד שגויות והטלת ספק בהן). זאת לצד שינוי התנהגותי הכולל משימות במהלכן חושפים את המטופל באופן הדרגתי למחשבה או לסיטואציה מעוררת החרדה תוך כדי מניעת ביצוע הטקס מתוך מחשבה כי עצם החשיפה וההתמודדות יורידו את החרדה (לעומת הטקס אשר מאפשר ירידה זמנית ולא יעילה בעוצמת החרדה ולמעשה משמר אותה). קיימים פרוטוקולים מדוקדקים המפרטים ומגדירים את השלבים השונים של כל אחת מבין הפגישות בטיפול (לרוב 12-16 פגישות). מדובר בטיפול שהוכחה כיעילה כמו טיפול תרופתי לשיפור התסמינים, ויעילה יותר מבחינת משך זמן ההחלמה (שימור הרמיסיה) ביחס לטיפול תרופתי או לטיפולים אחרים.
במקרים של OCD קל, מספיק טיפול פסיכותרפי מסוג CBT, אולם במקרים הקשים והעמידים יותר, יש צורך בהתערבות תרופתית. התרופות המשמשות לטיפול בהפרעה שייכות לקבוצת התרופות העלות את ריכוז הסרוטונין במח (SSRI) ומשמשות גם לטיפול בדיכאון וחרדה. בניגוד להתוויות האחרות, בOCD, טווח המינונים הדרושים לתגובה גבוה פי 2-3 מאשר בדיכאון, ומשך הזמן עד לתגובה ארוך יותר, ועשוי להגיע עד 8-12 שבועות ואף לכ3-6 חודשים. תרופות החוסמות את הקולטן לדופמין, יעילות גם הן כתוספת על מנת להגביר את התגובה במקרים העמידים לתרופות המעלות את הסרוטונין.
שילוב של טיפול תרופתי ופסיכותרפיה, מקובל מאוד כיום כצורת הטיפול המועדפת. יחד עם זאת, מדובר בהפרעה עמידה ועיקשת. מבין המטופלים המקבלים טיפול, רק 20%-30% יראו שיפור משמעותי כתוצאה מהטיפול, 50% יראו שיפור מסוים, וכ20%-40% ללא יחושו כל שינוי או שאפילו יסבלו מהחמרה. תפקוד חברתי ותעסוקתי תקין, גורם דחק מובהק שקדם להופעת התסמינים ואופי אפיזודי של תסמינים, מנבאים תגובה טובה לטיפול.
סיכום
הפרעה אובססיבית קומפולסיבית (OCD) מתאפיינת במחשבות טורדניות ו/או התנהגות כפייתית, אשר גורמים לפגיעה משמעותית בתפקוד ומצוקה ניכרת עבור המטופל. החומר הכימי המעורב בהפרעה הוא סרוטונין וזוהו המבנים במח אשר מעורבים בהפרעה. שכיחות ההפרעה נע בין 2-3% באוכלוסיה הכללית והיא מופיעה בסביבות גיל 20. הטיפול כולל פסיכותרפיה או תרופות. הפסיכותרפיה היעילה ביותר היא בשיטת הCBT, במהלכו חושפים את המטופל לגירוי/מחשבה מעוררת המרדה ומנחים אותו להימנע מלבצע את הטקס. אפשרות טיפולית נוספת (כחלופה או בשילוב עם פסיכותרפיה) היא טיפול בתרופות ממשפחת בSSRI אשר מעלות את הסרוטונין במח. מטופלים רבים חשים שונים, חריגים וחווים מצוקה משמעותית כתוצאה מההפרעה. זו גם הסיבה לנתון המדאיג כי מטופלים רבים פונים לטיפול כ10 שנים אחרי הופעת התסמינים הראשוניים. התגובה לטיפול עשויה לקחת זמן ולכן חשוב לפנות לטיפול בהקדם. אם גם אתם מכירים מישהו שיתכן וסובל מבעיה דומה, אל תהססו והמליצו לו לפנות לעזרה.
